ניתוחים לשחרור הגידים בידו של התובע החמירו את מצבו

קובי, יליד 1932, עבר שלושה ניתוחים בידו הימנית. הניתוח הראשון בוצע בשנת 1993, במטרה לשחרר את הגידים הכפופים שגרמו לחוסר יכולתו לישר את אצבעותיו. הניתוח השני בוצע בשנת 1997 עקב נוקשות באצבעו השלישית. לאחר כשלושה שבועות מניתוח זה נבדק בבי"ח הלל יפה עקב תחושות של נימול (פארסטזיות) בידו. הוא החל בקבלת טיפול תרופתי, אך התרופות גרמו לעליה בלחץ דמו, ולכן הפסיק לנטלן.

מצב אצבעו השלישית השתפר לאחר הניתוח, והוא אף תפקד פונקציונלית עם אצבע זו. לאחר כשנה וחצי מהניתוח השני הוא החל לחוש מוגבלות ביישור שלוש מאצבעותיו באותה היד והופנה עקב כך לביה"ח בילינסון והוחלט לנתחו. בשנת 1998 הוא נותח בשלישית בידו, כדי לאפשר לו ליישר את אצבעותיו, כולל אצבע אגודל. לאחר הניתוח חל שיפור ביישור אצבעותיו, אך הופיעה הגבלה בכיפוף של שורש כף ידו. הוא אובחן כסובל מיד ספסית וחש כי ידו משותקת.

התביעה והקשר בין הניתוחים

קובי תבע את קופ"ח בגין רשלנות רפואית עקב נזקים שנגרמו במהלך הניתוחים בידו. לטענתו, בעקבות הניתוחים חלה החמרה רבה בתפקודה של ידו הימנית, ולמעשה תפקודה נמוך ביותר. לטענתו, ההחמרה שחלה סמוך לאחר הניתוח השני בשנת 1997 וההחמרה הנוספת לאחר הניתוח השלישי בשנת 1998 מהווים ראייה משמעותית לקשר הסיבתי שבין הניתוחים לנכות בידו ולחוסר תפקודה.

לטענתו לא סביר סטטיסטית כי הנזק התרחש באותה יד שנותחה וממש אחריה ללא קשר לניתוחים שעבר. כן טען כי שני הניתוחים הנ"ל בוצעו בו ללא הסכמה מדעת, כיון שהרופאים לא הסבירו לו את הסיכונים שבניתוח.
מנגד הכחישה הנתבעת את אחריותה לנזק. לטענתה, לא היתה רשלנות בטיפולם של הרופאים בתובע.

כל הניתוחים בוצעו על פי סטנדרטים סבירים, ואין כל קשר סיבתי בין הניתוחים שעבר למצבה של ידו. היא טענה כי התובע מתחזה לנכה בידו הימנית היות שבסרטונים בהם הוסרט, ידו מתפקדת, ואף ניתן למצוא חיזוק להתחזותו בעובדה שהתובע העלים ממנה עובדות בנוגע לעברו הרפואי, כולל עברו הפסיכיאטרי.

כן טענה כי הנזק לו טוען הנתבע קטן בהרבה, והוא אף לא הוכיח את רוב ראשי הנזק, ולמעשה אף הוכח כי התובע עבד בתקופה בה טען כי לא עבד. בכל מקרה טענה כי עקב גילו המבוגר, 68, הוא אינו זכאי להפסדי השתכרות הנוהגים בפסיקה.

מומחה ביהמ"ש בתחום האורתופדי קבע לו נכות בשיעור של 55% עקב הפגימות בכף ידו, ו 10% נכות נוספת עקב הגבלה בתנועות המרפק, וציין כי אינו מוצא כל דופי בטיפולים ובניתוחים שקיבל התובע, וכי לא היתה רשלנות רפואית מצד הרופאים המטפלים. המומחה בתחום הנפשי קבע תחושותיו הפיזיות והשיתוק נובעים מרקע נפשי, כתוצאה מחווית הניתוח הקשה שעבר שהביאה לתגובה בלתי נשלטת של מערכת העצבים, ואי לכך לנכות שבידו.
הצדדים ביקשו כי ביהמ"ש יפסוק ביניהם על דרך הפשרה.

בית המשפט רשאי לדחות את התביעה- מדוע?

בפסק דינו על דרך הפשרה נהג ביהמ"ש במקרה דנן על פי ההלכה שנקבעה בפסק דין אגיאפוליס. בעוד שלפני הלכה זו בפסיקה על דרך הפשרה לא נדרש ביהמ"ש להכריע מי מהצדדים צודק, אלא תמיד פסק על דרך הבינים, דרך האמצע, כשכל צד נתבקש לותר על חלק מדרישותיו תמורת קבלה של חלק אחר מדרישותיו, הרי בפסק דין אגיאפוליס נקבע כי בפסיקה על דרך הפשרה ביהמ"ש אינו מחויב לפסוק שרירותית על פי האמצע, ולמעשה החלטה על דרך הביניים היא שרירותית ובלתי סבירה, ואף נקבע כי ביהמ"ש רשאי לפסוק על פי הדין כולל דחיית התביעה לגמרי תוך שהוא לוקח בחשבון שיקולי צדק, דין מהותי, ראיות, נסיבות המקרה וכיו"ב.

במקרה דנן ביהמ"ש בדק אם יש קשר סיבתי בין נכותו שאושרה ע" מומחה ביהמ"ש לניתוחים שעבר (תנאי הכרחי בעילת תביעה של רשלנות רפואית). מצד אחד מומחה ביהמ"ש בתחום האורטופדי קבע כי הניתוחים והטיפולים שניתנו לתובע היו מקובלים ולא דבקה בהם כל רשלנות. מנגד מומחה ביהמ"ש בתחום הנפשי קבע כי יש קשר בין הנכות לניתוח, אך כתוצאה מהרקע הנפשי של התובע, שגרם לתגובת יתר בלתי נשלטת, כאמור, של מערכת העצבים לחוויה מאיימת כמו הניתוח שעבר התובע.

ביהמ"ש אף התייחס לאפשרות שהועלתה כי התובע התחזה לנכה, וזאת על רקע העובדה כי תבע פיצויים זמן קצר אחרי הניתוח מתוך כונה להרויח ממנו, וכן עקב כך שנצפה בסרטונים מתפקד עם היד לה טען לחוסר תפקוד.

ביהמ"ש שפסק על דרך הפשרה קבע כי נכותו של התובע אמיתית כפי שקבע מומחה ביהמ"ש, ומה שגרם לה היא מצבו הנפשי בעקבות הניתוחים, מה שהביא להחמרה במצבו הרפואי. ביהמ"ש ציין שאף אם התובע סבל מבעיות נפשיות קודם, ולכן נזקו כיום גדול יותר, הרי יש להתחשב במקרה זה בכלל ה"גולגולת הדקה", לפיו, למרות שנזקי הניזוק באו לו בגלל חולשה המיוחדת לו, הרי מעשי המזיק מהווים עוולה.

בקביעת הפיצוי ביהמ"ש התחשב גם בעובדה כי התובע לא הוזהר לגבי הסיכונים הספיציפיים שבניתוחים שעבר, מה שמהווה הפרה של חובת הזהירות מצד הרופא כלפי המנותח, ופסק לתובע פיצוי בסך 125,000 ₪, שהוא חלק מהסכום אותו דרש התובע.