מערכת האתרכמעט כל האנשים מעדיפים לא להגיע למצב של אשפוז בבית חולים. עם זאת כולנו מקווים כי אם אכן נגיע לחדר מיון הרופאים יבררו היטב את מצבנו במיומנות ובמקצועיות, ויקבלו החלטה להמשך טיפול כדי שנוכל לחזור במהרה לשגרת חיינו. לעיתים על סמך תוצאות בדיקות בוחרים רופאים לשחרר מטופל שהגיע למיון ולא לאשפזו, ונשאלת השאלה האם במצב בו שוחרר מטופל, ולאחר מכן הורע ממצבו והוא נפטר יהיו הרופאים אחראים ברשלנות רפואית?
בימ"ש השלום בת"א דחה תביעת עזבון מנוח שנפטר בסמוך לשחרורו מביה"ח וקבע בהסתמך על מומחה מטעמו כי הנתבעים לא התרשלו. ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את ערעור העזבון וקבע שאין מקום להתערבות בקביעות בימ"ש השלום. ביהמ"ש העליון בערעור שלישי שינה קביעה זו וקבע כי הנתבעים התרשלו. ביהמ"ש העליון קבע כי בימ"ש השלום אימץ לגמרי את קביעת המומחה, בעוד שהיה עליו להסתמך אך ורק על הקביעות המקצועיות של המומחה מטעמו, אך להגיע בעצמו להכרעה בשאלות המשפטיות.
מה קרה לפני פטירותו של הצעיר?
מ' בן 26 התלונן בחודש מאי שנת 2001 על חום, שיעול וכאבי גרון. רופא קופ"ח אליו הגיע אבחן כי מ' סובל מזיהום בדרכי הנשימה. מ' המשיך להרגיש ברע וסבל מחום גבוה מאוד, ואי לכך פנה באותו יום אל חדר המיון בביה"ח בני ציון. בחדר המיון הלין מ' כי בנוסף למצבו דלעיל אף החל לסבול משלשולים. לאחר ביצוען של בדיקות שונות שכללו בדיקות דם, שתן, צילומי רנטגן ובדיקת א.ק.ג שוחרר מ' עוד באותו הלילה עם אבחנה של זיהום ויראלי והמלצות למנוחה וטיפול בתרופות. שלושים ושש שעות לאחר ששוחרר מביה"ח מ' נמצא מוטל במיטתו בלי רוח חיים. דו"ח נתיחה שלאחר המוות קבע כי סיבת מותו הינה כשל של הלב עקב דלקת שהינה חמורה בשריר הלב.
הגשת התביעה
עיזבונו של מ' ויורשיו הגיש תביעת רשלנות רפואית לבימ"ש השלום בת"א כנגד ביה"ח, הרופאים שטיפלו בו ומדינת ישראל כמעסיקת ביה"ח. במוקדה של המחלקת בין הצדדים היתה תוצאות בדיקת הא.ק.ג שעבר מ' ושלא נרשמו בתיעוד הרפואי. התובעים טענו כי הבדיקה הצביעה על ממצא שהינו פתולוגי אשר חייב את הרופאים לאשפז את מ' בביה"ח. לטענתם לו מ' לא היה משוחרר סביר שהיה בכך למנוע מותו, לפיכך התרשלו הרופאים בטיפולם במ'. מנגד טענו הנתבעים כי שחרורו של מ' היה סביר ביותר, זאת כיוון שבדיקת הא.ק.ג אמנם הראתה דופק מהיר, אך לא הראתה מעורבות של השכבות החיצוניות בלב, ומכאן שהחלטת השחרור לא סטתה מסטנדרטים ראויים של טיפול רפואי.
בימ"ש השלום החליט על מינוי מומחה מטעמו ואימץ את חוות דעתו במלואה. לפי חוות דעתו הרפואית של המומחה, מצבו של מ' כלל לא הצריך ביצוע בדיקת א.ק.ג, ואילו לא היתה מבוצעת לא היה ספק כי ההחלטה לשחררו היתה סבירה. עם זאת במצב בו בוצעה, אך תוצאתה לא נרשמה בתיעוד חדר המיון, יש להעביר את נטל הראייה לנתבעים להוכיח העדר התרשלות, והנתבעים אכן עמדו בנטל, שכן העובדה כי התוצאה לא נרשמה כנדרש לא מעידה על פענוח שהינו לקוי או כי הרופאים לא פענחו כלל את הבדיקה.
דבר ההגנה והגשת הערעור
התובעים ערעורו על קביעה זו לביהמ"ש המחוזי אשר דחה את הערעור וקבע כי הממצאים העובדתיים שקבע בימ"ש השלום תואמים את המסקנה המשפטית שהתקבלה על ידו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אמנם תוצאתה של בדיקת הא.ק.ג אכן לא תועדה בגיליון הרפואי של המטופל בחדר המיון, אך לנוכח עדות רופא חדר המיון אשר טיפל במנוח והעיד כי בחן את התוצאות עולה כי תוצאות הבדיקה היו תקינות.
התובעים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון. ביהמ"ש התיר לתובעים רשות ערעור בגלגול שלישי וקיבל את הערעור.
מה יקבע בית המשפט? האם מדובר ברשלנות מצד הרופאים?
ראשית, קבע ביהמ"ש העליון כי תפקידו של המומחה מטעמו של ביהמ"ש הינו מקצועי ולא שיפוטי. על מומחה זה לעסוק באיתור מידע אשר אינו בידיעתו של ביהמ"ש ולעבד אותו. במקרה דנן, קבע ביהמ"ש העליון כי המומחה ערך מעין סקר בקרב קבוצה מצומצמת של רופאים בקהילה הרפואית שהינה מצומצמת, ועל בסיס תוצאות אלו הגיע לקביעה שלא היתה התרשלות בהתנהלות הנתבעים.
ביהמ"ש קבע כי דרך התנהלות זו איננה רצויה ואף איננה תואמת את דרישותיו של ההליך המשפטי. על ביהמ"ש לערוך הפרדה בין קביעותיו המקצועיות של המומחה, אשר מקורן במומחיותו לבין קביעותיו אשר הינן בעלות משמעות משפטית, ואשר נמצאות אך ורק במסגרת סמכות ביהמ"ש. ביהמ"ש קבע כי בימ"ש השלום קיבל את מלוא המידע אשר היה דרוש לו מן המומחה אשר מונה מטעמו, אולם לא בחן בצורה עצמאית דייה את המסקנות שהינן משפטיות אשר נבעו ממידע זה.
ביהמ"ש העליון קבע כי הנתבעים אכן התרשלו, שכן מקובץ הנתונים אשר עמדו לרשותו עולה כי חובה היה להשאיר את המנוח בביה"ח עד למחרת ולא לשחררו כבר בליל הגעתו. ביהמ"ש אף קבע כי שחרורו המוקדם גרם למותו של המטופל, שכן שחרורו סמוך כל כך למועד הגעתו אל חדר המיון הביאה לכך שנמנע מביהמ"ש לדעת מה היו תוצאות בירור מצבו בביה"ח אילו היה מאושפז שם.
לפיכך נגרם לתובעים נזק ראייתי אשר מעביר את נטל הראייה לנתבעים להוכיח את תוצאותיו של הבירור אילו אכן היה מתבצע. ביהמ"ש ציין כי הנתבעים לא עמדו בנטל זה, ולכן יש לקבוע כי הם התרשלו, וכי קיים קשר סיבתי בין התרשלותם לנזק.
רע"א 2146/08 עז' המנוח ב.מ ז"ל ואח' נגד מרכז רפואי "בני ציון" ואח'
ניתן ביום 12.1.11
