מערכת האתרמכירים את המשפט? בכל ניתוח אנו יודעים איך אנו נכנסים אליו, אך לא תמיד יודעים איך נצא ממנו. לעיתים הניתוח הצליח אך אנו יוצאים עם נזקים כתוצאה מהתממשות סיכונים נדירים הכרוכים בניתוח. האם במקרה של התממשות סיכון שעקב נדירותו הרופאים המטפלים לא יידעו את המנותח אודותיו תוטל עליהם אחריות בגין רשלנות רפואית ?
התובע בהיותו בן 22 נותח בגבו בהצלחה עקב עקמת ממנה סבל מגיל 13. לצורך הניתוח שארך תשע שעות ובמהלכו הורדם, הוא הושכב על סנטרו, וכתוצאה מכך נגרם לו פצע לחץ, שגרם לו לכאבים חזקים, שבעטיים נאלץ לצרוך רפואות נרקוטיות, ובסופם של טיפולים ממושכים הפך לצלקת.
בעקבות הנזק הוגשה תביעה
התובע תבע את קופת חולים כללית שבמסגרתה הועסקו המנתחים והמרדימים ברשלנות רפואית, שבעטייה נגרמה לו צלקת מכוערת בסנטרו, שמפריעה לו כל העת ובעיקר בולטת בזמנים בהם הוא לא מתגלח מסיבה דתית. לטענתו, הרופאים המרדימים והמנתח התרשלו בכך שלא בדקו בזמן הניתוח את מנח ראשו, ואם עקב השכיבה הממושכת על פניו לא נוצרו לו פצעי לחץ, ולמעשה פצע הלחץ התגלה באיחור רק בחדר ההתאוששות למחרת הניתוח.
לטענתו, מהרישומים הרפואיים עולה כי אין כל התייחסות לתכנון מראש של הפעולות הנדרשות למניעת פצעי לחץ, ומהרישום בזמן הניתוח עולה כי אין כל התייחסות לפצע הלחץ בסנטרו או למנח ראשו בעת הניתוח או לפעולות שנעשו בזמן הניתוח על מנת להפחית לחץ מסנטרו. אף בטופס שחרורו מחדר הניתוח לא אוזכר כל פצע לחץ בסנטר, גם בטופס ההסכמה להרדמה לא הייתה התייחסות לסיכון זה, והתייחסות ראשונה הייתה רק בגיליון ההתאוששות. אי לכך לדעתו האחריות להיווצרות פצע הלחץ וגילוי המאוחר מוטלת על הרופאים המרדימים.
מהן הטענות שהוצגו?
כן טען כי לפני הניתוח לא הסבירו לו אודות הסיכון שיכול להיגרם מניתוח כה ממושך, ואף בטפסי ההסכמה לניתוח ולהרדמה לא צוינו סיכונים אלה. בהימנעות הרופאים מלהסביר לו את סיכוני הניתוח אף נפגעה, לטענתו, האוטונומיה שלו.
בנוסף טען כי מאחר שהרופאים לא רשמו במהלך הניתוח אודות פצע הלחץ, ורק למחרת רשמו רטרואקטיבית הם גרמו לנזק ראייתי, שמחייב את העברת נטל הראייה להוכיח כי לא התרשלו.
מנגד טענה הנתבעת כי לא התרשלה כלל, אלא נקטה בכל האמצעים המקובלים על מנת למנוע נזק משכיבה ארוכת זמן על הפנים, כמו כרית מיוחדת ומתקן לגו מותאם למצב זה, ופצע הלחץ מניתוח ממושך כזה הוא סיכון ידוע אך נדיר ואף בלתי נמנע. בזמן הניתוח הרופאים בדקו את מצבו ואת הלחץ שנוצר בפניו, אך לא הייתה כל אפשרות להזיז את המנותח במהלך הניתוח מתוך חשש לנזק בצוואר ובגב.
כן טענה כי טופס ההסכמה להרדמה לא נוסח על ידם, אלא הוא טופס סטנדרטי שנוסח ע"י אגודת הרופאים המרדימים, ונמצא בשימוש בכל בתי החולים בארץ. בטופס לא מצויין הסיכון של אפשרות היווצרותו של פצע לחץ בזמן הניתוח כיוון, שכאמור, זהו סיכון נדיר של שני אחוזים ושלא ניתן למנעו.
מהי עמדתו של בית המשפט בפרשה
ביהמ"ש קיבל את מרבית התביעה. בעוד שבהליך רגיל נטל הראייה הוא על התובע ועליו להוכיח את טענותיו, הרי במקרה זה ביהמ"ש קיבל את בקשת התובע להעביר את נטל הראייה לנתבעת על מנת שהיא תוכיח שלא התרשלה, וזאת בראש ובראשונה עקב הכלל "הדבר מדבר בעדו", לפיו הנטל מתהפך במקרה שהמזיקה שולטת בנכס המזיק והניזוק אינו יכול לדעת על נסיבות קרות הנזק, וסביר יותר כי הנתבעת התרשלה מאשר לא התרשלה ברישום. ביהמ"ש אף ציין כי עקב הנזק הראייתי, כלומר עקב הפגיעה בראיות שנגרמו מכך שהרופאים לא ערכו רישום בנוגע למנח ראשו במהלך הניתוח, יש מקום להעברת הנטל מהתובע לנתבעת.
ביהמ"ש קבע לאור הסתירות בעדויות הרופאים שטענו מחד כי ניתן היה להזיז את הראש תוך הניתוח, ומאידך כי הדבר בלתי אפשרי, וכן מהיעדר עדויות רלוונטיות אחרות, כי הנתבעת לא עמדה בנטל ולא הצליחה להוכיח כי לא התרשלה בבדיקת מצב המנח של ראשו של התובע בזמן הניתוח .
כן דחה ביהמ"ש את טענת הנתבעת כי אין רבב בטפסים המתארים את מהלך הניתוח, וכי הנוהג הוא שאין לציין את בדיקת פצעי לחץ, היות שבטפסים הנמצאים בשימוש של בתי חולים אחרים, מתוארים פרטים אלה. כן דחה ביהמ"ש את טענת הנתבעת כי כאשר הסיכון אינו שכיח אין צורך לציינו בטופס ההסכמה, וקבע כי גם סיכון ידוע לקרות נזק של שני אחוזים בלבד אינו שולי ומחייב יידוע המטופל אודותיו לפני הניתוח.
יחד עם זאת קבע ביהמ"ש כי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק לאי יידוע התובע אודות הסיכון היות שהתובע היה מסכים בכל מקרה לעבור את הניתוח עקב הסבל הרב ממנו סבל לפני הניתוח. בהיעדר קשר סיבתי יש לראות באי יידועו של התובע אודות הסיכון שהתממש פגיעה באוטונומיה בלבד.
סך הכל נפסק לתובע פיצוי של 84,000 ₪.
תא (י-ם) 56388-03-11
ניתן ביום 8.9.13
